הנווד היהודי?
שם הסרט החדש על דילן לקוח מהשיר אולי הכי מפורסם שלו, השיר שבו הכל קורה. דילן משלים את המטמורפוזה מכוכב פולק לכוכב רוק. ואיזה רוק זה, בועט עם מיצוי ההשפעות של שירת הביט, שיר שדור אחר כך יעיד שהיה אחד המבשרים של סגנון הפאנק. שיר עם כל כך הרבה רבדים מעניינים, גם בהפקה וגם בטקסט. כמו בהרבה מהשירים שלו גם אפשר לקרוא אותו כשיר על החיפוש התמידי של דילן, חיפוש הזהות, השייכות והתנועה המתמדת.
אני רוצה להציע כאן עוד זווית, שזה חיפוש יהודי מאד, וזה לא פלא ששותפיו פורצי הדרך באולפן ההקלטות של השיר הזה הם עוד צמד יהודים עם חיידק הבלוז, אל קופר ומייק בלומפילד. שניהם צעירים בני עשרים, ממש בני גילו של בוב. בלומפילד כוכב עולה של בלוז, לא רק לבן אלא יהודי ממשפחה אמידה, שמנגן את המוזיקה של השחורים המדוכאים של אמריקה, סיפור שבטח לא עבר חלק בגרון להרבה טהרנים של הבלוז, הוא בטח הרגיש את הקריאה של דילן, איך זה מרגיש? להיות בלי בית… כמו צעקה שיוצאת גם מהגרון שלו. הבחירה לרדוף אחרי קריירה של נגן בלוז היא שמיטת הקרקע גם עבורו, עמידה מול הלא נודע ויצירת ארכיטיפ חדש בתרבות - הבלוזיסט היהודי!
מהצד השני של הסטודיו, אל קופר שלפי הסיפורים התגנב אל אורגן ההמונד אחרי כמה טייקים, כלי שהוא אף פעם לא ניגן עליו אבל הרצון להיות חלק מהצעקה הזאת של דילן כנראה גרם לו לרצות לגעת גם הוא בלא נודע. איך זה מרגיש? להיות לגמרי לבד? בלי לדעת לנגן על הכלי הזה? באמצע הקלטה היסטורית? כנראה שטוב מאד. כי בטייק הבא המפיק מבקש ממנו להתפנות ודילן עוצר הכל, תן לו לנגן! חוסר הידיעה היא ברכה או כמו שדילן מנסח בסוף השיר, כשאין לך כלום אין לך מה להפסיד.
דילן מתאר את כתיבת השיר כשטף של מילים על דף מיד עם חזרתו מסיבוב הופעות באנגליה, מילים שהוא בכלל לא התייחס אליהם כשיר. מה שנשמע מאד סביר כי עד אז לא היו שירים כאלו. עם מיקצב דיבורי יותר, הביצוע שלו נשמע כמו פואטרי סלאם ביטניקי על עיבוד רוקנרול, יותר מלהיט שהגיע למקום שני במצעד הבילבורד, פלא. אין ספק שההשפעות של משוררי ביט כמו אלן גינצבורג (עוד יהודי לרשימה) נמצאות כאן אבל ההפיכה של הטקסט הזה לפצצת רוקנרול זה דילן והלהקה המשובחת שלו אותה הוא מוביל עם ביצוע קולי מהגדולים בתולדות הרוק לדעתי.
המיקצבים של הטקסט, האינטנסיביות בה הוא יורה את המילים, הרגש של המיאוס כלפי המבנה של החברה, החומרנית, המעמדית, הפריבילגית ומנגד הריקנית והמטופשת. מה שמתחיל בהקדמה הנדושה : "פעם אחת, לפני שנים רבות" הופך לסיפור נפילתה של הנסיכה שצריכה למשכן את טבעת היהלום ולהתחיל לחשוב… איך זה מרגיש?
הלב של השיר, אמפטיה. להיות לבד, לא מוכר כמו אבן מתגלגלת, אלו החיים החדשים. הזהות החדשה, הסיפור החדש. השיא של שנות השישים לפנינו, דילן ממציא את עצמו מחדש ויש כאן הזמנה לכולם להצטרף למסע. חיפוש עצמי שמגיע ללב העניין, איך זה מרגיש? אמת אוניברסלית, אדם קרוב אצל עצמו. אבן מתגלגלת.
Comments