הופעות רחוב

הופעות רחוב...

בימים הקרובים אני מפרסם כמה סרטונים מהמופע רחוב שעשיתי עם למה כובע נגני רחוב מקצועיים. עכשיו, מתחשק לי רגע לפתוח את הדבר הזה שנקרא מופעי רחוב או מופעי חוצות. פשוט כי אני עושה את זה כבר המון שנים, בכובעים שונים (פשוטו כמשמעו). קודם כל, זה דורש המון המון אומץ לקום ולצאת לרחוב ולהתחיל לשיר, או להופיע. זה גם דורש עור עבה מאד שלפעמים גובל בסוג של ניתוק חברתי מהסביבה להיות מסוגל לתת את כולך לעוברים ושבים שחלק מהזמן זה בדיוק מה שהם עושים, או לפחות חצי מהמשוואה - עוברים ולא שבים.

צילום : דור פזואלו

אני נחשפתי לאומנות הזאת לראשונה בצורה המזוקקת בטיול שלי בניו זילנד, יש שם כל שנה בקרייסטצ'רצ' פסטיבל באסקינג בין לאומי, כלומר פסטיבל כובע אבל מקצועי.. אז רגע כובע או מיקצועי, רועי תחליט. אז כן, פסטיבל של אומנים סופר מיקצועיים שאתה אחר כך עומד בתור די ארוך כדי לשים להם תשלום בכובע.

יש הבדל מאד גדול בין העולם של נגינה במקום מסודר עם במה או חצי במה שבה הקהל הגיע, קנה כרטיס או לא קנה אבל הגיע כדי להתרועע בנעימות עם חברים ואגב כך לשמוע הופעה ובמיקרה הכי פחות מקשיב הוא שם לב שהמוזיקה הפסיקה אז התניה פבלובית גורמת לו למחוא כפיים. לבין ללכת ברחוב בדרך לעבודה או קניות ולשמוע מישהו עומד ושר ואתה פשוט נעצר. היום שלך מחכה לך שתחזור למסלול אבל לחלילן מהמלין יש תוכניות אחרות, אתה עכשיו בעולם שלו ושם החוקים הם אחרים, אתה יכול ללכת מתי שתרצה, אין כאן לחכות לחשבון שיגיע או למנה הבאה רק השאלה האם אתה בתוך השיר, כן או לא?

אחד הרגעים הכי חזקים שהיו לי ברחוב קרה תאמינו או לא במודיעין, בפסטיבל הבירה שהפיק המלך של הברזים הצוננים והמוזיקה הטובה Alechko Neznansky עם פסל חי של אלביס שיצרתי, בחיי. המנגנון היה פשוט ואפקטיבי - אני אלביס מוזהב (בגירסה מרוקאית) ואם אתם שמים בכובע כסף אני מתחיל לשיר, שיר של אלביס כמובן. אז ברגע ההוא נעמדו מולי זוג מבוגר ממני בכמה עשורים, והתחלתי לשיר את אחד משירי האהבה הגדולים של אלביס ובכלל בכל הזמנים כנראה cant halp falling in love וכבר אחרי כמה שורות הרגשתי שמשהו קורה כאן. היא נצמדת אליו, הם מחזיקים ידיים, בפיזמון היא מתחילה לבכות, הוא מחזיק אותה ושניהם שרים איתי יחד בלחישה שמשאירה לי מקום להיות איתם בנוכחות שיא. משהו בי אומר לי שזה הרגע למתוח את השיר כמה שאפשר.. הם מתחילים קצת לרקוד בסלואו צמוד עם חיבוק שרק אחרי כמה עשורים של זוגיות אפשר להגיע אליו וקצת אחר כך השיר נגמר, אני חוזר להיות פסל.

היא ניגשה אלי ולחשה לי מקרוב תודה. לא יכלתי לעמוד בזה, שברתי את הדמות ואת הקיר בין האמן לקהל, הורדתי את משקפי האלביס ושאלתי אותה אם היא תהיה מוכנה לספר לי מה קרה הרגע, לאיזה סיפור ניכנסתי... היא סיפרה לי שכשהוא היה בסיני הרבה זמן היא הייתה צמודה לרדיו ויום אחד הוא שלח לה דש בתוכנית קולות החיילים והקדיש לה את השיר הזה ומאז זה השיר שלהם והיא הרגישה לרגע אחד כאילו אלביס מקדיש להם יחד את השיר, כאן ועכשיו במודיעין.

אז במופע שצולם לאחרונה בחיפה אני לא פסל מוזהב של דילן (והסרטון בשחור לבן) אבל מרגיש בהחלט כמו שליח מצווה, שמביא את השירים האלה לרחוב, הכי קרוב שאפשר.

צולם על ידי גל הכהן ונערך על ידי שמעון מהריק.